רשלנות רפואית זה התחום שלנו
איחור באבחון סרטן צוואר הרחם הוכר כרשלנות רפואית

איחור באבחון סרטן צוואר הרחם הוכר כרשלנות רפואית

מחלות רבות מאובחנות כיום באמצעות ביופסיה שמבוצעת על ידי רופא פתולוג, וקביעותיו קובעות את המשך הטיפול בחולה. קביעותיו הרות גורל, וטעות עלולה לחרוץ גורלו של אדם למוות או לנזקי גוף עצומים. האם כשרופא פתולוג פענח ביופסיה באופן שגוי, ועקב כך לא אובחן סרטן במועד, מה שגרם לנזקים עצומים לחולה, ניתן יהיה לראות בו אחראי ברשלנות רפואית?

מדוע שלל הרופא באיכילוב את הסרטן?

התובעת א', ילידת 1966, בהיותה בשנות השלושים המוקדמות לחייה, פנתה לגניקולוג עקב כאבים בבטנה התחתונה ועקב דימום לא סדיר מהנרתיק שהופיע לאחר המחזור ולאחר שקיימה יחסי מין. הבדיקה גילתה איזור מדמם בצוואר הרחם, אי לכך היא נשלחה לביצוע בדיקות שהעלו כי התובעת סובלת מזיהום.

כאביה והדימום נמשכו היא אושפזה באיכילוב והרופא קבע כי היא סובלת מדלקת בדרכי המין. עם תוצאות הבדיקה פנתה לבי"ח בילינסון ונערכו לה בדיקות, ביניהן ביופסיות שנשלחו לד"ר כ' לאבחון במכון פרטי, והוא קבע כי א' סובלת מדלקת תוך רחמית, והוא שלל ממצאים המעידים על סרטן. א' המשיכה לסבול מכאבים ומדימומים, ולאחר חצי שנה נערכה לה בדיקה נוספת שכללה חיתוך האיזור והראתה כי מדובר בסרטן הוילו.

אף בדיקות נוספות אישרו ממצא זה וקבעו כי לא ניתן לקבוע שכל הגידול הוצא מצוואר הרחם בחיתוכים. לפיכך נערכה לה כריתה נוספת באזור צוואר הרחם, ובדיקה זו קבעה כי הסרטן התפשט לתוך הרחם. לאור זאת ומתוך חשש שהגידול יתפשט לבלוטת הלימפה בוצע ניתוח שבו נכרת רחמה, ואף נכרתו החצוצרות בלוטת הלימפה באגן.

המטופלת תבעה את ברופא בגין הנזקים

א' תבעה את הרופא הפתולוג ד"ר כ' ואת בית החולים הפרטי המעסיק של דר כ' בגין רשלנות רפואית שבעטייה לא אבחנו הנתבעים במועד את מחלת הסרטן בצוואר הרחם, ועקב האבחון המאוחר נכרת רחמה, והיא איבדה את יכולתה להרות.

לטענתה הם נהגו בהתרשלות בפיענוח ממצאי הביופסיות שבדקו, לא נהגו במומחיות הנדרשת מעיסוקם, ולא נהגו בזהירות שרופא סביר היה נוהג. מומחים מטעמה קבעו כי המחלה של א' מוכרת ברפואה, מאפייניה ברורים וניתנים לאבחון, וידוע כי היא מופיעה בקרב נשים צעירות, לכן ד"ר כ' היה יכול לאבחן את הגידול מלכתחילה, ואילו היה עושה כן הגידול לא היה מתפשט, והיתה נמנעת כריתה מלאה של רחמה של א', והיא הייתה יכולה להרות.

מנגד זה טוענים הנתבעים

הנתבעים בהסתמך על מומחים מטעמם טענו כי הטעות של הרופא הפתולוג אינה רשלנות כיוון שסוג הסרטן ממנו סבלה א' הינו נדיר ביותר וקשה לאבחון, ומאז שהספרות הרפואית הגדירה אותו בשנת 1989, נודע רק על 68 מקרים כאלה בעולם.

כן טענו כי תסמיניו דומים מאוד לתסמיני הדלקת ממנה סבלה והדלקת הקשתה על אבחון סרטן זה. לטענתם גם אם לא היה איחור באבחון היה הכרח לכרות את רחמה כדי לא לסכן את חייה כי כבר בעת בדיקת הביופסיה במכון, חצי שנה לפני התגלות הסרטן בבדיקות הנוספות, הסרטן התפשט לרחם.

כן טענו כי סרטן זה מתפתח באיטיות, כך שהאיחור של חצי שנה באבחונו לא היה משמעותי. לאור כל זאת טענו כי אין קשר סיבתי בין כריתת כל הרחם לאבחון המאוחר. כן טענו כי גם אם הסרטן היה מאובחן במועד והיה נכרת רק חלק מצוואר רחמה הרי הסיכוי לשמור על ההריון במצב כזה קטן מאוד, ואף קטן עוד יותר לאור העובדה שלא' הייתה דלקת כרונית שגרמה נזק לחצוצרות ולעקרות מכאנית. לפיכך יש להפחית מהפיצוי אם יקבע, 75 אחוזים.

מה קבע בית המשפט? האם מגיע למטופלת פיצויים?

ביהמ"ש קבע  כי ד"ר כ' הפר את חובת הזהירות כלפי א' עת פיענח את הביופסיה באופן שגוי ובכך התרשל. היו לפניו סימנים המחשידים קיומו של סרטן וילו, ביניהם דימום. הוא היה מודע שקיימת ברפואה מחלת סרטן הוילו, ולמרות שידע על הדמיון בינה לבין דלקת רגילה ושקיים קושי לאבחנם הוא לא אבחן אותה, ואף לא נקט באף פעולה כדי לאבחנה. היה עליו ליזום צעדים שיביאו אותו לאבחון נכון בטרם קבע נחרצות כי אין זה סרטן.

היה עליו להיוועץ עם מומחים, דבר שהוא מקובל, או לפחות לבקש רקמה נוספת לדגימה. אי שקילת האפשרות לסרטן לאור כל הנ"ל מהווה התרשלות. נדירות הסרטן אינה פוטרת אותו מהתרשלות, כי לפי ההלכה הפסוקה גם אם התופעה נדירה, אך מוכרת בספרות הרפואית, הרופא צריך לקחת בחשבון את אפשרות קיומה. ביהמ"ש קבע כי קביעתו השגויה של ד"ר כ' היתה גורלית ואחרים הסתמכו עליה, ולכן היה צורך בזהירות רבה יותר.

ביהמ"ש קבע כי היות שלא תועד בספרות מהו קצב גדילתו של סרטן זה לא ניתן לקבל את דברי הנתבעים כי הגידול צומח לאט, וכי האיחור באבחונו לא היה משמעותי. ביהמ"ש קיבל את דעת מומחה התובעת כי אבחון בזמן היה משמר את הפריון של א'.

ביהמ"ש ציין כי אילו האבחון היה נעשה בזמן ניתן היה לטפל בא' בדרך אלטרנטיבית שאינה כריתת כל הרחם, ולהציג בפני א' את הדרכים לטיפול, והיא היתה מחליטה אם היא מעדיפה לכרות את כל רחמה. עקב האיחור באבחון לא ניתן היה לטפל במצבה בדרך אחרת אלא בכריתה שלמה, כך שהוכח הקשר הסיבתי בין האבחון המאוחר של הגידול לבין כריתת כל הרחם.

ביהמ"ש פסק לתובעת פיצוי בסך של כ- 1,250,000 ₪.

2056/01

סגירת תפריט